על בתים, אנשים ומה
שבינהם: מבט סקרני על הקשר בין משפחה לבית, אדריכלות, עיצוב ודרך חיים
צילום וכתיבה - נויה שילוני-חביב. צלמת אדריכלות ועיצוב פנים
אורית
ושמשון ינאי – נטף 2014
לפני
כשנה הם חגגו 60. והיום הם וביתם מצטלמים ברצון מעורב של חשיפה והסתרה, לספר את
סיפור הבית.
אורית
ושמשון הגיעו לנטף מירושלים בשנת 1985. בתחילה התגוררו בצריף, לאחר מכן בקראוון,
ללא חשמל וטלפון. בהדרגה נולדו ילדיהם ובהדרגה בנו את ביתם, אליו עברו בשנת 1991. עם הזמן הגיעו החשמל, הטלפון ואי אלו דברים נוספים.
כשהגיעו
לנטף,החלקות לבנייה נבחרו לפי סדר שעלה בהגרלה. הם היו מספר 7 לבחור את חלקתם ובחרו אותה לפי העצים שנמצאו בשטח. אורית רצתה חלקה שבה אפשר לבנות בחלקו הגבוה של השטח, ושתהיה תחושה שעולים לבית דרך שביל. לשם כך אפילו הגביהו את אזור הבית באופן
מלאכותי, כדי שלא יהיה שקוע לתוך הסלעים שמסביב. רצון נוסף היה שפינת העבודה של אורית תמוקם מול
הנוף הנשקף. חלק ניכר מהנוף היה חשוף אז מצמחייה וראו משם את השפלה, היום
שיחים ועצים מחליפים את מראה השפלה והם הנוף הדומיננטי. מיקום החלונות בבית נקבע והוזז
תוך כדי הבנייה עצמה, לפי העצים הנשקפים מהחלונות.
דבר אחד
ידעו בוודאות – הם לא רוצים וילה. הם תכננו בעזרת האדריכל רמי ערמון בית צנוע, חד קומתי, חלונות גדולים, ללא
מסדרונות ודלתות בכל כיוון. חללים פתוחים ומרווחים. גג אדום, אשר שוליו בולטים קדימה
באופן משמעותי מקו הבניין.
"רציתי
בית כמו במושב, הסתובבנו במושבים כדי לקבל רעיון לבית שאנחנו אוהבים. בסופו של דבר
מצאנו בית כזה במושב באר טוביה דפקנו על הדלת ושאלנו על האדריכל"
"מפלס
אחד, דלת כניסה רחבה וגדולה, גג בולט קדימה. בקיץ הגג מצל מהשמש, בחורף, מכיוון
שאין מרזב, מי הגשמים נשפכים כמו מפל מעלינו.
כשהילדים
היו צעירים, חוץ הבית היה מאד חשוב ונוכח – היה בית עץ, בקיץ ישנו באוהל בחוץ, היו
עושים הקרנת סרטים על מסך גדול ומזמינים את אנשי הישוב, וגם אנשי קולנוע להקרין את
סרטיהם.
אורית, שהיא חובבת קולנוע, שומרת חלום ישן להקים בית קולנוע לסרטים איכותיים בישוב אבו
גוש הסמוך.
בכל פעם בהדרגה, שינו והוסיפו משהו בבית בהתאם לזמנים. בבת המצווה של הבת, ריצפו את החצר שעד אז היתה אדמה דרוכה, כשהילדים גדלו, בנו עליית גג. כעת חושבים על יצירת שביל גישה נוח יותר כדי לאפשר להוריהם המזדקנים להגיע בקלות אל הבית.
אורית, מומחית
להשוואת כתבי יד, אוהבת מאד אסתטיקה, בעלת תשומת לב רבה לפרטים. מפסלת בקרמיקה ובעיסת נייר להנאתה.
פסלים דמויי אדם ארוכי רגליים, נשים שופעות, ציפורים. הבית והחצר מלאים בעבודותיה
היפות. החצר מנוקדת בצבעי פרחים וכדי חרס. מלאה בדמיון וחזון, אורית היא הזרוע
המתכננת. ראתה איך יראה הבית.
שמשון, טכנאי קול, עובד בצוותי טלווזיה, בעל גישה טכנית מצוינת ורוח חיובית, הוא הזרוע המבצעת בבית. מה שאורית חושבת או אומרת. הוא מבצע, יחד ובעזרתו הגדולה של אחיה של אורית, המעצב יאיר סטרשנוב-נבו, בנו חלקים ניכרים בבית.
 |
| אני מציעה לאורית להישען על הקיר. "אין צורך, אני נשענת על שמשון" |
הכניסה - מול דלת הכניסה תלויה תמונה מיוחדת, מדי פעם מתחלפת. מצד שמאל המטבח, פינת האוכל והסלון, ומצד ימין פינת העבודה, חדרי השינה והשרותים וכן מדרגות העץ לעליית הגג.
 |
| פינת העבודה מול הנוף - היוותה מוקד מרכזי בתכנון הבית |
לב הבית
הוא פינת האוכל הקטנה במטבח, עם דלפק העץ החתוך באלכסון, קרוב לתנור המחמם
בחורף, ולדלת הפתוחה אל החצר כמעט כל הזמן בקיץ. לאורית יש שם מושב קבוע. ישבנו
לקפה + עוגת טחינה אפויה בסיר פלא. רדיו 99 מתנגן ברקע.
בין פינת האוכל והמטבח לבין הסלון חוצץ חצי קיר שהוא מעיין "אי". אינו מגיע עד גובה התקרה ומאפשר לפסליה של אורית לשבת עליו. סביבו רכב בנם, כשהיה קטן ולא היה אכלן גדול, על אופניו הקטנות ובכל פעם כשהגיע למטבח, קיבל כפית אוכל לפה.
 |
| שלט על המקרר, שמור עוד מיום הכניסה לבית |
כשהילדים
היו קטנים, הסלון היה לב הבית, אירחו הרבה חברים. אורית לא רצתה להפריד בין
פינת משפחה לסלון, ולכן לא תוכננה פינה כזאת. הטלוויזיה שבסלון היא שריד מהעבר,
משמשת בעיקר מושב לשני פסלים של אורית.
 |
| הקיר
החוצץ, עליו תלויה תמונה בעלת משמעות. אדם מטפס על סולם ותולה
תמונה על עץ, בנפרד משאר העצים. כך הרגישה אורית כשהיתה בהריונה הראשון - עכשיו
זהו תורה להיות מיוחדת ולהשפיע. - "עכשיו אני תולה את התמונה שלי" |
פינת
האוכל הרשמית היא שולחן ריבועי גדול, עליו פלטת שיש גדולה. אורית מפזרת עלי כותרת
צבעוניים של פרחים על השולחן כדי "לשבור" את מרחב השיש. השולחן כבד מאד
ולא זז ממקומו. בליל הסדר מסדרים את השולחנות הנוספים לפי מיקומו הקבוע של השולחן.
הוא יושב בנישה זויתית נאה מול חלונות גדולים – הפונים לחצר האחורית.
סביב
השולחן יושבים כיסאות בעיצוב קלאסי – כיסאות עץ וינאיים בקווים עגולים, גובה
המשענת לא עובר את גובה השולחן. אל הכיסאות האלו הצטרף לאחרונה "אח
מרדן" – "כיסא קרטל" Kartell, כיסא לבן מודרני שקנו בהאביטט. קנו שניים –
אחד לפינת האוכל, השני, מקומו בסלון. הכיסא הלבן, שונה מהקו העיצובי של השולחן
והכיסאות, בכוונה. שונה ומשתלב, זה מה שאורית רוצה.
 |
| אורית אוהבת לארח, בארון שליד השולחן מאופסן סט גדול של צלחות קרמיקה – מעשה ידיה. |
המטבח – בנוי ברובו ארונות ומדפי עץ אלון גושני. מדפים פתוחים מעל השיש שברבות הימים החליפו תצוגות. עבודות אומנות של הילדים, צעצועים שונים ואפילו כלי מטבח.
אחיה של
אורית, המעצב יאיר סטרשנוב-נבו , היה בזמנו סטודנט לעיצוב כשהבית נבנה, ונעתר לכל
גחמה שאורית העלתה. אחת הגחמות הידועות בבית היא הוא "האלמנט" . כביכול
קולט אדים מעוצב מנירוסטה, שיושב במטבח, מעל הכיריים. למעשה אינו קולט דבר, ורק
נמצא שם לשם קישוט, אפילו ארובה יש לו. אורית ראתה במגזין, התאהבה ברעיון, וחמדה
את האסטטיות העיצובית, לאו דוקא הפרקטית. נבנה דגם מקרטון, הובא לרתך, שבנה קולט
אדים "עקר" מנירוסטה.
 |
| כיסא בעיצוב יאיר סטרשנוב-נבו, אחיה של אורית |
יאיר, אחיה
של אורית השפיע רבות על מראה הבית, וברחבי הבית מצויות יצירות שונות שלו: שולחן האוכל, עליית הגג, כמו גם הכיסא המתכתי
הלא שגרתי שמצוי ליד פינת האוכל. אורית אומרת שהילדים גדלו כל הזמן בסביבה אסטתית,
ספגו הרבה וכיום כל אחד מהם עוסק בתחום יצירתי כזה או אחר.
אורית
אוהבת זכוכית. הבית מעוטר במיני צנצנות, חפצי זכוכית וקריסטלים. אוהבת ישן
וגם חדש, מתבוננת רבות במגזינים של עיצוב ואופנה ומקבל השראה.
בבית
ישנם רהיטים שנאספו ונקנו מבני משפחה וחברים. רהיטים ישנים שחלקם מקורם עוד
באירופה. כשהיה רהיט שאורית שמה את עינה עליו, גורלו נחרץ. היא הודיעה לבעליו
שאותו היא רוצה, וכשהרהיט ישוחרר, שיודיעו לה והיא תבוא לשלם עבורו. כך היה עם
שידה כבדה בסלון. בעברה היתה שולחן עבודה כבד בחדר עבודה של אבי חברתה.
אורית
הודיעה לאב שהיא חפצה מאד ברהיט, וכשהגיע הזמן, היא נקראה, שילמה על השולחן, והוא
הועבר אליה לאחר כבוד. כרגע על השולחן – פלטת זכוכית, פסלים של אורית, קערת
תפוחים.
שולחן אחר, מקורו במשפחה, קוצרו
רגליו והפך לשולחן סלוני. גם עליו הונחה כמובן פלטת זכוכית עבה ומתחתיה תמונות של
בני המשפחה וחברים.
כשהילדים
היו קטנים, גרו כולם במפלס הקרקע של הבית והילדים היו בחדרים משותפים, כשגדלו,
שמשון ואורית החליטו לנצל את גובה הגג. בנו עליית גג יפה מעץ, והעבירו את
מיטתם מעלה, וכך כל ילד קיבל חדר ובבית נוצרו חללי איחסון נוספים. מלכתחילה,
כשהבית נבנה, תוכנן כך שחלקה הדרומי של עליית הגג יתאים לגובה אדם עומד.
 |
| חדר אחד הילדים, כבר גדלו ועזבו את הבית. |
 |
| עליית הגג ומדרגות העץ |
 |
| הבית מספיק גדול, וישנם חללי איחסון רבים. "לא היינו צריכים להתמודד עם בלגן בבית". |
אחד החדרים היעילים בבית הוא חדר הכביסה, שנמצא בחלל חדר הביטחון של הבית – את הכביסה
תולים בחצר האחורית על מתקן ישן נושן ובהזדמנות זאת קוטפים לימונים מהעץ.
כשרק
עברו לביתם החדש, שמשון היה במילואים, היה חורף וקור איימים. באוהל היה לו חם
ונעים בזכות תנור נפט צבאי מיוחד. אורית בביתם, עם הילדים קפאה מקור. שמשון בירר
מי הוא יצרן התנורים וחזר מהמפעל בחצור הגלילית עם תנור נפט גדול. התנור עשה את
עבודתו נאמנה שנים, עד שבשנה שעברה, לכבוד גיל 60, החליטו לכבד את הבית במנת חום
נוספת של הסקה מרכזית.
תכנון לחוד ומציאות לחוד – מה אינו עובד לפי התכנון ? מרפסת שחשבו שתהיה שימושית, משמשת כ"פיל לבן". מאופסנים בה כיסאות קולנוע שאורית תעשה בהם משהו יום אחד.
האם זו
תחנה אחרונה שלכם ?
"לא,
נעבור מתישהו לתל אביב, אבל הבית ישאר במשפחה,
למכור? בחיים לא."
 |
| נטף |
