הדלתות הפתוחות של איריס גבאי - צור הדסה 2014

על בתים, אנשים ומה שביניהם: מבט סקרני על הקשר בין משפחה לבית, אדריכלות, עיצוב ודרך חיים. 

צילום וכתיבה - נויה שילוני-חביב. צלמת אדריכלות ועיצוב פנים

איריס גבאי – צור הדסה 2014

איריס גבאי, אמנית, מתגוררת בצור הדסה מזה 21 שנים יחד עם בנה אור. הם גרים בבית שכור, כחול.

איריס חיפשה בישוב בית מתאים והגיעה אל הבית הנוכחי. היא הגיעה לדירה קטנה, תפורה למידותיה, עם מרפסת רחבת ידיים אל נוף הישוב. אז עדיין לא ידעה שיצבע לכחול. הדירה הקודמת שלה היתה ורודה. כנראה שצבעים הם חשובים ונוכחים בחייה.

מבנה הדירה עצמה הוא פשוט. מהכביש מוביל מעבר קטן אל פטיו צנוע שבו מסודרים עציצים שונים ומטופחים. פינה שאיריס אוהבת במיוחד. 

מימין: המנדלה הראשונה שצוירה, "מנדלת לב", צוירה על תחתית לכוס

משם נכנסים אל הדירה: סלון, מטבח, שני חדרי שינה ושירותים. חלל הסלון והמטבח חוברים יחד, דלת זכוכית כפולה מובילה מהסלון אל המרפסת, שגודלה כגודל הדירה עצמה. 

דבר ראשון שעשתה כשנכנסה לדירתה החדשה היה למקם את הספרייה. עד שמצאה את המיקום המתאים, לא הצליחה למקם את שאר הרהיטים. הספרייה היא אמנם רהיט כוורת פשוט שבתוכו מסודרים למופת מגוון ספרים, אך בעיניה זהו הפריט החשוב והשימושי ביותר בבית. בתוכה מונחים ספרים נבחרים שאליהם יש לה יחס של כבוד.  (שר הטבעות – מהדורה מיוחדת שהוזמנה במיוחד מארצות הברית; בעלת שולי דפים מוזהבים, ההוביט, ליקוטי עצות, המדריך לאיורוודה - תורת חיים הודית ועוד).

לפני שעסקה באמנות כפרנסה, עבדה באדמיניסטרציה, בחברה לייצור מטבחים, במדידות שטח וריכוז נתונים להכנת מפות טופוגרפיות. כרגע היא עוסקת באמנות, עבודה שנובעת מבפנים ומובילה אותה לשלוות נפש.

סגנונה שאוב מאמנות אתנית, בעיקר מהמזרח הרחוק ומרוקו, היא מחוברת להוויה האתנית באמנותה ובסגנון חייה.

לפני כארבע שנים, בתקופת עבודתה הקודמת, הגיעה איריס לרגע מסוים שבו עצרה, והחליטה שמספיק לעסוק בדברים שאינה אוהבת. "פשוט נחתי ולא עשיתי כלום". ואז התגלה החור בתקרה.

בתקרת חדר השינה היה חור. חור עגול שנוצר מחיבור נטוש של מנורת תקרה. בעל הבית הציע שתסתום את החור עם מכסה עגול של קופסה. היא טיפסה על סולם, וסתמה את החור עם מכסה. אך עדיין משהו הפריע באסתטיקה הגסה של המכסה, אז החליטה לכסות אותו ואת האזור שמסביב עם חרוזים צבעוניים, נוצר קישוט עדין והרמוני בתקרת החדר. 

איריס ראתה כי טוב, ורצתה להמשיך בקו העיצובי שיצרה ברגע. היא ביקשה אישור מבעל הבית לצייר קצת על הקירות. כשזה ניתן, היא עברה לסלון. לקחה עיפרון ויצרה מנדלה על התקרה. אוסף של קווים עגולים וישרים יצרו סיפור. צבעים לא היו לה באותו שלב, לכן לקחה תבלינים – כורכום, פפריקה - ומרחה בין קווי העיפרון. יצרה פרסקו אישי משל עצמה. 

מנדלת התבלינים

אל מנדלת התבלינים שבתקרה חיברה מתלה לנר, המשתלשל אל מרכז הסלון. מפיץ אור ואווירה בחלל. בעל הבית אהב את השינויים ונתן לה יד חופשית ליצירה.

איריס ושוק הפשפשים מכירים כבר הרבה שנים. מאז שבנה אור היה בן 6, הם היו מגיעים פעם בחודש לשוק ואיריס היתה מצטיידת בשלל דברים שעצרו את נשימתה – מנורות עתיקות, רהיטים ישנים, תכשיטים עם אופי, חרוזים, מעמדי נרות, כלי בית, שרשראות שונות – כל מה שיש לשוק פשפשים מכובד להציע. בזמן השיטוטים, אור היה בוחר חפץ מסוים בשביל עצמו – לרוב אבן צבעונית ויפה. לימים, חברים וקרובי משפחה ראו את אוסף האבנים, והחלו להביא לו אבנים ממקומות שונים בעולם. עכשיו האוסף הגדול נח לו על אדני החלונות בבית. 

בזמנו, אספה וקנתה את הפריטים כך סתם, עדיין לא ידעה שזהו החיבור האמיתי עבורה, היום, היא קונה ואוספת למטרת שיפוץ ושינוי.

שכניה כבר יודעים לא לזרוק רהיטים וחפצים ישנים, אלא מביאים אליה לחידוש. שכנה הביאה מנורת שנדליר ישנה ושבורה, איריס החייתה אותה לחפץ חדש. אל חפצים דומים היא מחברת ומכליאה תחתיות מתכת של כוסות, שלשלאות וחרוזים ליצירת מוביילים צבעוניים וקישוטים ביתיים. 

מנורה שעיצבה מעל משקוף מעוטר

משיפוץ הרהיטים וחפצים עברה לעיטור משקופים ומפתחים של דלתות וחלונות. גילתה שמצאה את הלהט שחיפשה, והחליטה להמשיך בקו האמנותי המקורי שיצרה. המשקוף הראשון שציירה הוא מפתח דירתה, בהמשך לדלת הכניסה. כל אורח יודע שעליו לעבור בו בזהירות, כדי לא לחרוט ולגרד את הצבע. עיטורי יד צבעוניים וחרוזים צבעוניים מעניקים נופך ואופי לכל משקוף בביתה.  

בנוסף לידיים האמנותיות יש לאיריס ידי זהב גם במה שקשור לשיפוצים קלים ותיקונים ביתיים. את פרגולת העץ היפה במרפסת תכננה בעצמה ובנתה בעזרת ידידים. בכלל, גודלה של המרפסת הופך אותה לרב-שימושית, ויש בה פינת עבודה, פינת כביסה, צמחים ירוקים משתלשלים ופינת מרגוע שבה איריס מתרווחת לעתים עם מיץ פטל ויטמינצ'יק. איריס חושבת שכשאוהבים את המקום בו גרים, מרגישים זאת ממראה המקום.

  

"כשאני עובדת, אני מתלבשת כמו פועלת"

איריס החליטה ללמוד ציור מנדלות בקורס של איתן קדמי, ומאז גם המנדלות נכנסו למאגר הציורים. מנדלת לב ראשונה צוירה על תחתית כוס וחוברה אל דלת הכניסה. המנדלות מצוירות לרוב על לוחות עץ המתחברים ליצירת שולחנות יפהפיים. 

בפינת העבודה מצוי מאגר צבעים, עפרונות וחומרי עבודה. כשאלו נגמרים, נדרש סיור קניות בדרום תל אביב, שם היא סופגת השראה ליצירות נוספות.

משקופים מעוטרים לקראת הרכבה

במשפחתה עוסקים רבים בעבודות יצירה, כפיים ומעוף. אביה הוא קבלן, ממנו שאבה את ההתעסקות בחומר ובבנייה. כאשר חסר לה כלי לעבודה, מספיק הסבר קטן ואביה מוצא פתרון ובונה בעצמו את מה שצריך. כך למשל כאשר חיפשה מחוגה ענקית לשרטוט המנדלות אך לא מצאה בחנויות, אביה בנה עבורה מחוגה מתאימה. גם אביה מעביר לטיפולה חפצים ורהיטים ישנים שבהם נתקל.

המחוגה

לדבריה, יצירתיות והישרדות לא יכולים להתקיים יחד. במצב הישרדותי לא ניתן להיות יצירתיים.

כלי הבית ניתנו כמתנה על ידי קרובי משפחה, את הצמח העניק לה טובול, מתושביה הותיקים של צור הדסה.

זוהי לא תחנתה האחרונה של איריס, גם אם היה באפשרותה להישאר בדירה שנים רבות, היתה עוזבת וממשיכה הלאה. "באמנות שלי אני מתחדשת, כך גם במגורים".

אך אם כן היה באפשרותה לשנות פרט בדירה, היתה מוסיפה קמין -  עיסקת חבילה של אוירה וחימום. 

איריס אוהבת את עולמות הפנטזיה. צלצול הטלפון שלה הוא צליל קרן היער, כך שכמה פעמים במשך היום היא נזרקת אל מסעות דמיון והרפתקאות ביער העבות...  היצירה מבחינתה היא גם סוג של פנטזיה השואבת אותה לחוויה אופטימית, שאותה היא מעבירה הלאה.

לדף הפייסבוק של איריס:

מעשה באמנות – עיצובים בקו אותנטי

הדלתות הפתוחות של נורית ואלי רכס - מוצא 2014

על בתים, אנשים ומה שביניהם: מבט סקרני על הקשר בין משפחה לבית, אדריכלות, עיצוב ודרך חיים.

צילום וכתיבה - נויה שילוני-חביב. צלמת אדריכלות ועיצוב פנים

נורית ואלי רכס - מוצא 2014

נורית ואלי הכירו בחיפה בשנות ה- 70. הם עברו לירושלים, נדדו בה בין כמה תחנות, עד שהחליטו לצאת מהעיר, אז נחתו עם ארבעת ילדיהם ב"שדרות הראשונים" במוצא. הבית נקנה בשנת 1994, יד ראשונה ממר משה עייני, שהיה רפתן, מראשוני התושבים במוצא. הבית המקורי נבנה בשנת 1930 לערך ועבר כמה הרחבות מצורתו המקורית - בית קובייתי צנוע, בהתאם לרוח הזמן. בחצר עמד מבנה נטוש, ששימש כרפת בתקופה החקלאית של היישוב. הרפת נבנתה מלבני מוצא אדומות, שיוצרו בבית החרושת הסמוך הידוע עד היום בכינויו – הבית האדום.

לרוב, האנשים שקנו בתים בסביבה הרסו את המבנים הראשוניים ובנו שוב מהתחלה. אלי, אדריכל ותיק בירושלים, החליט לשמר את הקיים, ולתכנן בית חדש שישולב בו. הוא ראה באילוץ זה אתגר אדריכלי.

מימין: יאן (בן זוגה של שני), שני, נטע, נורית ואלי

בספר על תולדות מוצא, מפת הבתים הראשונים. בית כרובי/עייני הוא ביתה של משפחת רכס כיום (שלישי מלמטה, צד ימין)

הבית המקורי שימש כעוגן לשאר חלקי הבית. המטבח – כיאה לסגנון של אז, נבנה כחדר סגור, וכך נשאר עד היום. למרות שבשנות ה- 90 היה מאוד מקובל ואופנתי לעצב מטבח בחלל פתוח, אלי, שהוא בשלן גדול, החליט להשאירו כך, ומציין זאת כיתרון – הבית אינו מתמלא כולו בריח ובאדים בזמן הבישול. למטבח יש גם דלת יציאה אל החצר, דרך מרפסת שירות. הפתח הנוסף מאוורר את המטבח כלפי חוץ, ומאפשר גישה ישירה ונוחה אל החצר ואל המרחב שתחת הפרגולה.

היציאה מהמטבח, מובילה אל החצר

חלון בצד הבית המקורי (ימין) וחלון באזור ההרחבה (שמאל)

שסק, אספקה מהגינה

חזית ההרחבה של הבית

בשלושת ימי השלג של החורף האחרון, עובדת היות המטבח חדר מופרד היוותה יתרון גדול: הדלת נסגרה, שטיח הונח על הרצפה ותבשילים שבושלו בכיריים של גז הפחיתו את עוצמת הקור העז.

דלת היציאה אל החצר האחורית (בעבר היתה הכניסה הראשית) חלל הסלון והכניסה אל המטבח 

במהלך השיפוץ, הורחב הבית בשטחו ובגובהו. נבנו בו חדרים נוספים שיועדו לפינת אוכל וסלון, וכן קומה נוספת למגורים ולחדרי שינה. חלל הסלון נבנה עם תקרת קורות גבוהה ומחודדת. ואולם, לאחר שעברו להתגורר בבית, הבינו שמיקום חדר השינה אינו מוצלח. החדר פנה לרחוב, שהיווה מקור לרעש. לכן ביצעו שינויים – חדר השינה עבר למיקום הסלון הגדול עם התקרה הגבוהה, והסלון מוקם בפינת המשפחה הקטנה יותר. וחדר השינה המקורי? הפך לחדר איחסון.

הסלון היום, בעבר חדר משפחה

כעת, כשחדר השינה גדול במיוחד, יש בו מקום לפינת עבודה ולפסנתר, ועבודות ציור רבות תלויות על קירותיו. העתק ברונזה של הפסל "נמרוד" ניצב בפינה. בחדר יש חלונות ופתחים גדולים הפונים לחצר היפה – "ירושה" עיצובית מייעודו לשמש כסלון הבית.

חדר ההורים היום

תמונות בני המשפחה והשראות על החלון הגדול בחדר שינה

אחת הפינות השימושיות בבית היא פינת האוכל, עם שולחן העץ והספסלים המסיביים. את השולחן קנו בזמנו בירושלים, ואת הספסלים קיבלו בירושה מבית החולים דנציגר בתל אביב, אותו ייסד סבה של נורית, פליקס דנציגר. הם שימשו שם ספסלי המתנה.

בשנת 1984 התגלתה אצל נורית טרשת נפוצה. מחלה קשה שבגינה תנועתה מוגבלת ושאיתה היא מתמודדת באומץ.

בעת שנכנסו לביתם, ביטויי המחלה היו קלים, והידרדרות לא נראתה באופק. לכן סוגיית הנגישות לא נכללה בשיקולי השיפוץ. עם השנים, כאשר עלה הצורך, היה קל מאוד להתאים את מפלס הקרקע לצורכיה של נורית. מעקה יד הוסף לאורך שביל הכניסה ורמפה קלה מעץ מובילה אל דלת הכניסה ומאפשרת לה התניידות עם ההליכון. בזמנו, אלי תיכנן את הסלון (במקומו המקורי) עם דלת רחבה, וכרגע הדבר מהווה יתרון גדול ומעבר נוח. לפני כמה שנים הבנים הקיפו את הגינה בשביל עץ, כדי שנורית תוכל לגשת אל הפרחים והצמחים שלאורכה.

נורית אוהבת לתלות כביסה בחוץ, "כך הבגדים פרושים באוויר ולא מתכווצ'צ'ים". מקום תליית הכביסה היום היה בעבר הכניסה הראשית לבית. מסדרון ומעבר נוח מוביל מקצה לקצה על ציר הבית. עצם הפעולה מקנה לה סיפוק והנאה רבה. "בכל פעם שאני יכולה ללחוץ על אטב הכביסה, אני מאושרת".

פינת הכביסה היום. בעבר, אזור הכניסה הראשית אל הבית

היא עוסקת בטיפול הבעתי באמצעות אמנות. בעודה מאובחנת במחלה, עשתה את הסטאז' עם ילדים חולי סרטן שעמדו לפני ניתוח בבי"ח הדסה. נורית לא מוותרת - היא נוהגת, מנגנת בפסנתר, מציירת ומלמדת ציורי מנדלות. בדיקות שונות מראות שלפעולות אלו יש השפעה במניעת הידרדרות המחלה. כל פעולה שהיא עושה, מבחינתה, היא ריפוי. המחלה מתקבלת אצלה בהשלמה, האנשים בקרבתה מוסיפים את עזרתם. אופטימיות זה שם המשחק, במיוחד עתה – לאחר שנולד נכד ונין ראשון מבנימין, בנם הבכור.

ברחבי הבית מצויים מגוון ציורים ופסלים מעשי ידי בני המשפחה, בשלבים שונים בחייהם. היצירתיות והנטיות האמנותיות של בני הבית הגיעו בין השאר מאביה של נורית – הפסל יצחק דנציגר ז"ל.

דלת הכניסה אל הבית והמדרגות אל הקומה השנייה

"המלכה מגרשת את המלך", ציור של נורית

הרפת הנטושה בחצר קסמה לכולם. יואב, הבן השני, דחף לשפצה ולהפוך את המקום לסטודיו – חלל יצירה לכל בני המשפחה. בשיפוץ נשמרו הלבנים האדומות המקוריות של המבנה.

מבט אל הסטודיו, שמרו על לבני מוצא

בתוך הסטודיו נמצא כל מה שאמן חולם עליו – כלים ומשטחי עבודה וציור, אבניים ותנור שריפה לקרמיקה. יואב, מעצב תעשייתי מוכשר, מתגורר כרגע בלונדון, בביקוריו בבית הוריו בונה ומייצר דגמים חדשים לעבודותיו. שני, הבת השלישית, מבלה בסטודיו שעות רבות ביצירת כלי קרמיקה ובעשייה אמנותית עם חברים.

הבית באופיו הוא בית מארח. אלי מזמין חברים בהזדמנויות שונות ופותח שולחן גדול בחצר עם מיטב מבישוליו. חבריה של נטע, הבת הקטנה, מתאספים ומנגנים סביב אותו שולחן בנוהג קבוע.

שני ונטע (בשנות ה20 לחייהן) גדלו מגיל ילדות בבית זה. חדרי הילדות שלהן נמצאים בקומה התחתונה וכעת משמשים כחדרי ארוח.היום, הקומה השנייה היא אגף הצעירים ושם מתגוררים שני ובן זוגה יאן, ונטע, שמגיעה בסופי שבוע מהצבא. הקומה כוללת שני חדרי שינה, חלל משותף, אמבטיה ויציאה למרפסת גג, היוצרים יחידה אוטונומית. כך זוכים אלי ונורית לשקט ופרטיות, גם כשהבית שוקק.

כלבה ותיקה ומספר חתולים שסובבים בבית נהנים גם הם מאהבה רבה, טיפול מסור וארוחות מסודרות, ומוצאים בטבעיות את מקומם בבית הנעים, ובמשפחה השלווה.

יאן, נורית, אלי, נטע ושני